פנדורה
תקווה בתחתית התיבה
שרשרת הצרות שנחתו בימים אלה על העולם כולו ועלינו בתוכו, העלו בי אסוציאציה לסיפור המיתולוגי על "תיבת פנדורה". הסיפור על פנדורה ו"התיבה" (במקור קנקן חרס גדול -פיתוס, ביוונית) מסופר בצורה המלאה ביותר ב"מעשים וימים" של הסיודוס, המשורר היווני שחי במאה השמינית לפנה"ס.
על פיו יצירת האישה הראשונה-פנדורה, לא הייתה מתנת האלים לאדם, אלא עונש. פנדורה נוצרה על ידי הייפסטוס עבור זאוס, כעונש על בני אדם שקיבלו את מתנת האש שנגנבה על ידי פרומתאוס. לאחר שנוצרה פנדורה, העניקו לה האלים תכונות שקבעו את טבעה. אתנה הלבישה אותה בשמלת כסופה, ולימדה אותה את עבודות הרקמה והטוויה. אפרודיטה הוסיפה חן לראשה והרמס העניק לה מרמה וכוח דיבור (כולל היכולת לספר שקרים).
זאוס נתן אותה במתנה לאפימתאוס, אחיו של פרומתאוס, והוסיף מתנה משלו, אך אסר עליה לפתוח אותה. אבל סקרנותה של פנדורה גרמה לה לפתוח את התיבה. ומן התיבה יצאו אסונות: מחלות, קנאה, כעס, נקמה, עוני, פשע ועצב שהביאו קץ על העולם המושלם שנברא ואמללו את בני האדם. פנדורה מיהרה לסגור את התיבה. אבל זה היה מאוחר מדי, האסונות התפזרו לכל עבר. ובתחתית התיבה נשארה רק התקווה. העולם נשאר עגום, קודר וקר לתקופה ארוכה עד שפנדורה פתחה את התיבה שנית ושחררה לעולם את התקווה (אלפיס).
בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים זכתה פנדורה למספר לא מבוטל של איזכורים באמנות. לדנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה-רפאליטית הייתה "תיבת פנדורה" משלו.
ה"פנדורה" שלו הייתה ג'יין מוריס, אשת חברו הטוב הצייר ווליאם מוריס, יפיפייה בעלת פנים ארוכות ועצובות, צוואר ברבור, שפתיים חושניות, עיניים אפורות עמוקות ושיער כהה עבה וגלי. בנוסף הייתה ג'יין אשה רבת כשרונות: אחת המעצבות והרוקמות המקוריות של תנועת האמנות והמלאכה. עבודותיה תורגמו לשבלונות לשימוש בטפטים, תקרות, רהיטים, כלי זכוכית וכלי מתכת. מלבד אנגלית - שפת האם שלה, שלטה בצרפתית ואיטלקית והייתה פסנתרנית מוכשרת. הגברת היפיפייה שמשה כדוגמנית ומוזה לבעלה וויליאם מוריס ולדנטה גבריאל רוזטי.
יופייה של ג'יין המם את רוזטי ועם הזמן היא הפכה לאהבת חייו. הקשר הרומנטי שלהם התחיל בשנת 1865 והתהדק בשנת 1871, כשוויליאם מוריס שכר בית עם רוזטי, אך נסע לאיסלנד והשאיר את אשתו ואת רוזטי לרהט את הבית ולבלות בו את הקיץ. זו הייתה השנה שבה השלים רוזטי את הגירסה הראשונה שלו לפנדורה, בו מתוארת ג'יין/פנדורה במבט עצוב ומהורהר, ברגע שהיא פותחת את מכסה תיבת התכשיטים המוחזקת בידה ומהתיבה נפלט עשן אדום. המסתלסל סביב ראשה ובו מופיעות דמויות מכונפות מעורפלות.
בשנה שלאחר מכן צייר רוזטי ציור נוסף של פנדורה ושוב שימשה ג'יין מוריס כדוגמנית. פניה מראים ייסורים קלושים הפעם, ובמקום העשן האדום הגיח מהסדק שבתיבה זרם דקורטיבי מוזהב ועל המכסה מוטבעת הכתובת "Ultima manet spes" – "התקווה נותרה אחרונה", אולי רמז לתקווה הקלושה שנותרה בלבו. של רוזטי בקשריו עם ג'יין. את הציור ליווה רוזטי בסונטה שבסופה הוא שואל האם התקווה היא ישות החיה בתיבה, או האם היא מתה: " יתכן שלא תעז לחשוב: וגם אינך יכול לדעת / אם התקווה עדיין חיה שם או מתה".
מבין כל הדוגמניות ששימשו את רוזטי, ג'יין הייתה זו שהשאירה את רישומה הבולט ביותר באמנותו והייתה מקור השראה בתקופת חייו הפורה ביותר.
הקשר הרומנטי שלהם שהתחיל בשנת 1865 נמשך ברמות שונות עד למותו בשנת 1882. היה להם קשר רגשי עמוק, וג'יין הייתה זו שנתנה לרוזטי השראה לכתוב שירה וליצור כמה מהציורים הטובים ביותר שלו.
סופו של סיפור אהבתם נותר ללא תקווה. הקשר ביניהם הסתיים ב-1876.הוא נותק בשל הירידה הדרסטית בבריאותו הנפשית. רוזטי עבר התקפים פסיכוטיים דמויי סכיזופרניה והיה מכור לכלור ולוויסקי. בשנת 1872 הוא שקע בתרדמת לאחר ששתה בקבוק לאודנום. זה השאיר אותו משותק בצד השמאלי של גופו במשך מספר חודשים. את שנותיו האחרונות בילה כמתבודד. ביום ראשון של חג הפסחא 1882 הוא נפטר בבית כפרי של חבר, לשם נסע בניסיון שווא להבריא.
הדסה גורוחובסקי מרצה לתולדות האמנות, אמנית יוצרת ואוצרת מדריכה סיורים בדגש אמנות בארץ ובחו"ל. בקרו אותי בפייסבוק
